בשבועיים שעברו מאז הטיול הקודם, עמירן לא הפסיק לטחון לי שהוא לא מיצה את הדיונות ושצריך לחזור לשם בהקדם. תחזיות מזג אוויר רטובות במיוחד הוסיפו שמן למדורה (ומים לדיונות) והטיול תוכנן לגזרת שדה בוקר-שבטה-חלוצה.
לטיול יצאנו ארבעה. עמירן, רון, אמיר ואני. אריק נשאר בבית בגלל בולם אחורי שקרס בטיול הקודם ומאושפז לשיקום אצל גורו מקומי, כוכב של תיקוני אופנועים.
קצת נתונים:
קישור לאלבום התמונות של המסלול
לטיול יצאנו ארבעה. עמירן, רון, אמיר ואני. אריק נשאר בבית בגלל בולם אחורי שקרס בטיול הקודם ומאושפז לשיקום אצל גורו מקומי, כוכב של תיקוני אופנועים.
תוכננו מעל 200 קילומטרים ובשביל זה צריך להתחיל מוקדם.
יצאתי מהבית ברבע לשש, הטמפרטורה הייתה 8 מעלות בחוץ אבל הנחתי שעד שנגיע לשדה
בוקר העסק יתחמם קצת, זה בדרום, לא?
אצל עמירן הטמפרטורה ירדה ל 7 מעלות ומשם עד שדה בוקר הגענו כבר ל 5
מעלות ו"גשם חקלאי" מטפטף עלינו (והנה קרס הקונספט של "חם יותר בדרום").
נכנסנו לחניון המדרשה והסתכלנו בהערצה על רוכבי האופניים שהיו שם
ובדיוק יצאו לדרכם למרות מזג האוויר הקשה. אם הם, אז אנחנו לא? פרקנו את
האופנועים, הנענו שיתחממו קצת, והתחלנו להתלבש. תענוג קטן מאוד להתלבש בתנאים האלו
אבל עברנו גם את זה, מעילים, מחממי צוואר ויאללה לדרך. רגע לפני שסיימנו להתלבש ועשר דקות אחרי שיצאו,
חזרו רוכבי האופניים כשהבעה מעורבת של פחד, תיעוב וסלידה על הפרצוף שלהם. להם
זה הספיק, הם נכנסו לאוטו המחומם וחזרו הביתה. אנחנו לא.
נגשנו לאופנועים והנענו שוב, מוכנים לנסוע. רגע לפני שחרור הקלאץ'
אמיר מאותת שיש בעיה, הפעם האופנוע לא מניע. מדוממים, מנסים לתפעל מימין ומשמאל,
פלאג, דלק, אפילו טלפון לגורו, אותו כוכב מקודם, שממנו האופנוע יצא מטיפול רק בשבוע
שעבר, גם זה קרה. אבל ללא הועיל. הפרד מתעקש להישאר דומם ואמיר, מבועס משהו, שולח
אותנו לדרכנו לא לפני ויכוח אוהבים עקר עם רון שמתעקש שייקח את האופנוע שלו. כדי
שלא ייתבעס לגמרי מינינו אותו כצוות הסיוע שלנו וקבענו איתו פגישה בכמהין, נקודת
התדלוק הבאה.
מהון להון נהיה כבר עשר בבוקר, שעה וחצי יותר מאוחר ממה שתכננו, ומיהרנו לצאת. היעד: הר בוקר. הדרך לשם עוברת בשבילי אבנים וסלעים מהנים
שלמרות הגשם שירד לא היו ממש חלקים ואיפשרו לרכב בחופשיות יחסית.
בדרך פגשנו כמה
עליות לא רעות שגרמו לנו להימתח קצת יותר ולאצבעות סוף סוף להפשיר.
הנוף מראש הר
בוקר היה בהחלט שווה את הדרך. מזג האוויר הקפוא והנוף המקסים הריצו לי בראש את השורות
הקלאסיות (בשינויים המתחייבים) "קר היה כל כך, הייתי אז מוכרח, לפרוש כנפיים
ולעוף אל מקום שבו, אולי כמו הר נבו, רואים רחוק רואים שקוף". רואים רחוק,
ובגלל האוויר הרחוץ מהגשם, גם שקוף היה.
משם המשכנו בשביל מ-ג-נ-י-ב רצוף מדרגות סלע בירידה קלה ופשוט טסנו אותו עם הרבה גלגלים באוויר, הייתי די קרוב לחזור ולעשות אותו שוב, רק בשביל הכיף.
משם המשכנו בשביל מ-ג-נ-י-ב רצוף מדרגות סלע בירידה קלה ופשוט טסנו אותו עם הרבה גלגלים באוויר, הייתי די קרוב לחזור ולעשות אותו שוב, רק בשביל הכיף.
משם הגענו ל "סכין ציפורים", שביל סלעי צר על פסגת הר, עם
נוף לא רע.
ומשם המשכנו לכיוון נחל דרורים. אני אוהב את נחל דרורים, הוא צר, יפה,
ומחייב קצת לעבוד, בדיוק מה שאני רוצה ממסלול. עפנו גם אותו וירדנו לכיוון נחל
לבן, פגשנו את הציר הכחול שעובר שם ,ופצחנו בדהירה לכיוון הר ספון. הדרך לשם עוברת
בשטחי האימונים של שבטה, מקום שאת כמויות הפודרה האינסופיות שלו אני מכיר עוד
מקורס סמפי"קים בשנת 90. העניין הוא שהיום המדבר רטוב והפודרה הפכה לבוץ, לא
בוץ עמוק שמקשה על התנועה אבל בוץ חלק ולא צפוי שגרם לחלקנו לכמה
"כמעטים" מחסירי פעימה.
טיפסנו להר ספון ועצרנו לעצירה השנתית בצל הנ. טריג ששמה. יש קליטה
סלולרית מצוינת וניצלנו את זה להעלאת תמונה או שתיים למדורת השבט (פייסבוק)
ולשמירת קשר עם הבית וגם לחצי סנדביץ, אם כבר.
בהר ספון גיליתי שאיפשהו בדרך המפה שלי עפה וגם שבשל האיחור בבוקר אנחנו
מאוד קצרים בזמן ולכן חתכנו עם החץ של ה GPS ישירות לכיוון כמהין, שם נקבעה נקודת תדלוק
ראשונה בבית של א', חבר של עמירן שהיה אדיב מספיק לשמור לנו דלק לבקשתנו. (זה לא
יאמן שאין תחנת דלק באיזור הזה!)
כשהגענו, הסתבר ש א' מחזיק אורווה של שני CRF ועוד PW אחד בשביל הבן הקטן וכשהוא שמע
שאנחנו מכוונים לכיוון הדיונה הגדולה בחלוצה החליט שהוא ושני בניו מצטרפים אלינו.
קצת תהינו לגבי העמידות של PW במסלול דיונות ועל הקצב שישמור הקטנצ'יק בן ה 7 מול אופנועים
עדיפים משלו אבל לא אומרים לא למארח ויצאנו לדרך (לא לפני עוד מריבת אוהבים קטנה בין אמיר
לרון, הפעם רון ניסה לשכנע אותו לקחת את האופנוע לחלק השני של היום). כדרכם של
מקומיים א' הוביל ותפרנו 40 ק"מ של שבילי דיונות ספוגי מים שכל הקוליסים שלהם
נמחקו ככה שלא היה סיכוי להתברבר, פשוט לעקוב אחרי הקוליסים החדשים שנוצרו, רק
אנחנו שם.
גם הקטנצ'יק בן ה 7 התגלה כערס דיונות לא קטן ורק בשניים שלושה מקומות
התקשה בגלל כוח מנוע שחסר לו, בכל היתר היה שקול ושווה לכולנו, שאפו! כנראה שככה זה
כשחולות חלוצה הם ארגז החול שלך ואתה רוכב כל יום. מסקרן לראות מה יהיה איתו
כשיהיה גדול.
באיזור הדיונה הגדולה נפרדנו מא' והבנים וחתכנו מזרחה לכיוון תחנת
הדלק של רמת חובב, שמה היינו אמורים לעשות עוד תדלוק. איפשהו בדרך, התהפכתי עם
האופנוע בירידה מגבעה קטנטנה (לא הייתי מספיק אגרסיבי עם הגז והקדמי נשתל) והאופנוע נפל עלי באופן שפשוט לא יכולתי לזוז
אלא להמתין לחברים שיסייעו. הם סייעו. קמתי, ניערתי את החול מכל החורים ואחרי
שגמרנו לצחוק המשכנו לרכב. אגב, כאב הגב הטורדני שליווה אותי מהבוקר נעלם אחרי הנפילה,
כנראה שהאופנוע יישר שם משהו.
אחרי כמה דקות עצרנו להערכת מצב, השעה הייתה כבר 15:30 ולפנינו עוד לא
מעט מרחק. החלטנו לחתוך לכיוון משאבי שדה לצמצם טווחים, קבענו עם אמיר שיחכה שם
(צוות סיוע עד הסוף) והתחברנו לכביש באיזור חורשת מרכוף ומשם כעשרים ומשהו
קילומטרים על אספלט . הצדקנו את החיתוך בכביש בכך שאם יש צוות סיוע, מותר שיהיה גם
Liaison, ממש כמו בדקאר....
אני ועמירן תכננו להמשיך ממשאבי שדה לשדה בוקר על ציר הנפט אבל מחשבה
אחת נוספת על הקפה החם במנטה של משאבי שדה והבנו שמיצינו. אמיר הקפיץ אותי לאוטו
וחזרתי לאסוף את עמירן.
הפשרנו אט וסיכמנו שאמנם לא השלמנו את כל המתוכנן אבל הייתה חוויה קפואה וייחודית ומדבר רטוב זה
תמיד אחלה. (וגם עמירן בא על סיפוקו בנושא דיונות. אני מצפה לשקט בגזרה זו עד סוף העונה...)
והסרט!!!!
