טיולים לפי איזורים

15.6.2012

כחום היום - טיול בכרמל ובעמק יזרעאל

הקיץ מתקרב ומגיע, התחזית מדברת על הרבה מעל 30 מעלות, חם מהרגיל לעונה, לא סימפטי. אבל לרכב צריך? צריך. אין ברירה, לא בחרנו את התחביב הזה, הוא בחר אותנו.
השבוע יצאנו להתארח במגרש הביתי של אלי, איפשהו בין הכרמל לעמק. תכננתי מסלול מתאים אבל כשנפגשנו בבוקר הפקדנו עצמנו בידיו הטובות של אלי ואמרנו לו, תוביל! 
לדרך יצאנו חמישה: אמיר, רון, גיל, אני וכאמור אלי. יצאנו מצומת אליקים, דרך שבילי פארק הכרמל לכיוון נחל יקנעם שיורד במתינות אל איזור התעשייה של העיר, שם התחלנו לטפס חזרה לכיוון הכרמל בשביל סביר אבל עמוס באבנים מהסוג שגורם לך לתהות אם יש מספיק אוויר בקדמי. משם התחברנו לדרך נוף כרמל, לכאורה שביל לבן ומשעמם אבל נופי הכרמל הנשקפים ממנו בשעת הבוקר המוקדמת יחד עם העובדה שכנראה גשמי החורף גרמו לשביל להיות גלי במידה ובכך לספק פוטנציאל להמון, אבל המון, הנפות גלגל קדמי עשו את העבודה. נוף טוב, חיוכים בקסדה ואני לא צריך באמת עוד שום דבר.


בחיבור של דרך נוף כרמל לכביש פנינו ימינה, לכיוון דליית אל כרמל ומשם לכיוון קרן כרמל הידועה גם בשם המוחרקה. מרחבת הגישה התחלנו לרדת בשביל המסומן אדום המזגזג כל הדרך מגובה של 450 מ' ועד למטה, לכביש 70. הדרך היורדת היא הדגמה טובה מאוד לסיפור התלמודי על הדרך הארוכה-קצרה והדרך הקצרה-ארוכה. הדרך יורדת בזיג זג מתון עד למטה אך בין כל זיג לזג ישנו חיבור ישיר, קצר, תלול ועתיר אבנים חופשיות ובחלק מהמקרים מי שבחר בו עבר די מהר להולכה רגלית.
ככה זיגזגנו לנו עד למטה, חצינו את כביש 70 במעבר מתחת לכביש, חצינו גם את הקישון שזורם שם ופנינו לעבר תל קשיש.
את תל קשיש, מצידו המערבי, מעטרות שלוש עליות, כל אחת זדונית בדרכה. האחת מפותלת, השנייה תלולה וגם לשלישית לא חסר כלום. החלפנו כמה מבטים וסיכמנו שכמו התל, גם אנחנו קשישים מדי מכדי להתעמת באופן וולונטרי עם עליות שכאלו. מילא אם זה היה חלק מהמסלול, אבל יש מעקף, אז עקפנו. רצנו  מהר בשבילי העמק וטיפסנו בעליה כיפית במיוחד לפסל השומר הצופה על העמק. שם עצרנו רגע, הורדנו קסדות, חלקנו כבוד ל"גבר הישראלי הראשון", הצטלמנו את התמונה המתבקשת על רקע הפסל ומיד המשכנו בדרך. אגב, אני ממליץ לראות את חצי טון ברונזה, סרט קצר ומשעשע המתרחש מסביב לפסל.

חצינו כמה שדות והתחברנו לכביש הגישה לכפר יהושע, המשכנו בכביש כמה דקות והתחברנו שוב לשבילי השדות, הפעם של נהלל. חצינו גם את נהלל והתקדמנו לכיוון תל שימרון, שם יש, בצידו המזרחי, מגרש שעשועים מוטורי קטן עם עליות בכל מיני זוויות. טיפסנו, הגענו, עצרנו.
כמובן שלא פיספסתי את ההזדמנות להריץ את הדאחקה החבוטה שנשלפת בכל ביקור שלי בתל שימרון על כך שזו נחלת אבותי וכו'. יום אחד אולי מישהו יאמין.
מתל שימרון המשכנו לכיוון יער כפר החורש והתחנה הראשונה שם הייתה הכנסיות הנטושות במעלול. רגע לפני שהגענו אליהם, כשאנחנו רוכבים בצמוד לגדר הבסיס, ראינו עדר של ראמים בתוך הבסיס. לא עישנו כלום וגם לא שתינו חשיש לפני הטיול, בהיעדרו של אריק, אפילו יין לא היה ובכל זאת, ראמים!. לא ממש הבנו מה אנחנו רואים, עד היום ראמים ראינו רק בערבה. מסתבר שיש חיה כזו, חלק מפרויקט ירוק של גיזום צמחיה ללא כימיקלים ומסתבר שהיו טענות לתקיפות הדדיות בין הראמים וכלבי השמירה של הבסיס. מקווה שהכל הסתדר כי זה נראה רעיון יפה,לצלם לא הספקתי, הייתי המום מדי.

הגענו לכנסיות, גם שם כמה תמונות והיידה לשבילי יער כפר החורש. הסתובבנו שם בלי תוכנית מיוחדת  עולים ויורדים קצת סינגלים, קצת שבילים עד שאלי שם לב לשעון והבין שזהו, הפס שלו נגמר, והוא צריך להגיע תוך זמן קצר חזרה הביתה. קיצרנו טווחים ויצאנו דרך עילוט וזרזיר אל הכניסה לנחל ציפורי. שם נפרדנו מאלי והתחברנו לשביל הכחול של נחל ציפורי.
רכבנו לאורך הנחל נהנים מהפסטורליה היחסית שהוא מספק, מדהים איך שמים זורמים מרגיעים את האווירה, גם אם מסביב יש שרידי מכונות כביסה, שקיות ניילון ועוד אשפה כמיטב המסורת של בני דודינו חסרי המודעות.
הגענו לעין יבקע.  על סמך ביקורים קודמים במקום בניתי על טבילה מרעננת שתשטוף את כל האבק שצברנו עד כה אבל המקום היה מלא ירוקת והמים היו נראים רחוקים מלהיות מזמינים. הסתפקנו בשטיפת פנים (אריק, חסרת!) והמשכנו הלאה.


משם המשכנו בקטע הרטוב של נחל ציפורי שכולל כמה מעברי מים ארוכים יחסית אבל אף אחד מהם לא בעייתי בעונה הזו וגם בוץ לא היה ככה שצ'יק צ'ק הגענו לטחנת הנזירים, מקום יפה. בבעלות הכנסייה הכרמליתית, אותה אחת מהמוחרקה מהבוקר. פעם טחנו פה קמח, מאז הכנסייה טוחנת את מי שמנסה להחיות את המקום ולמצות את הפוטנציאל התיירותי של המקום. חבל.
עזבנו את נחל ציפורי ופנינו דרומה,לשביל שעובר מתחת לנופית, חלקו שביל של ממש וחלקו סינגל זורם במיוחד. המשכנו איתו עד שפגשנו כביש, חצינו את הכביש ופנינו להמשך השביל. באיזשהו שלב השביל הפך לסינגל, גם עם זה התמודדנו אבל כשהסינגל התחיל לקבל שיפוע אכזרי עצרנו להתייעצויות. משמאל הייתה עלייה סלעית ברובה (כלומר, אחיזה טובה) אבל שיפוע מהגיהנום. ישר קדימה היה סינגל דרדרתי בשיפוע סביר אבל עם כמה פיתולים לסיבוך המצב.  אני פניתי שמאלה ותכף עצרתי. גיל המשיך ישר לדרדרת ואחרי כמה מטרים נפל וניפץ את ידית הקלאץ'. הבנו שהגענו לנקודה בעייתית וטיפול בכוח לא ממש יעזור פה, שיפרנו עמדות לאחור ומתחת לעץ גיל החליף בנחת ידית קלאץ'. נחנו קצת, אכלנו תפוחים של אמיר ואגרנו כוחות לקראת העלייה.

בנגלה השנייה, רון ניסה ראשון, קצת אבק וקצת רוח, ועלה את הסינגל יפה ובטוח. עצר ומיד ירד לעזרת הבאים. אחריו אמיר עלה ועם משיכות ודחיפות של רון, גם אמיר היה למעלה. אני ניסיתי שלישי, בנתיב מעט שונה, עם הרבה עזרה של אמיר ורון, גם אני הייתי למעלה, לא לפני  תלישה של אחד ממכסי הצד של האופנוע ואיזו זפטה בריאה למגן האגזוז. אחרון היה גיל, גם פה צוות רון ואמיר דחפו ומשכו ובסוף גם גיל הגיע.

כשכל ארבעת האופנועים היו למעלה,  הרשינו לעצמינו להתעלף. היה חם והמאמץ הזה, בשמש הקופחת, שתה לנו את כל האנרגיה. הסדרנו דופק, החזרנו נשימה ושמנו יעד ב GPS, "נווט אותנו לקולה זירו הקרובה ביותר". המשכנו עם השביל עד שפגשנו משפחה בדווית שמתגוררת באמצע שום מקום שהבהירה לנו שהשביל הזה נגמר כאן ואין שם שום סניף בנק או מעיין ועל קולה זירו בטח שאין על מה לדבר ככה שהסתובבנו וחזרנו חזרה בשבילים קלים עד לכביש שפגשנו קודם, משם דרך כפר זבידאת בשבילי היער עד קיבוץ שער העמקים. משם המשכנו לפארק העמקים, עוד פסטורליית מים שמנסה לשקם את תדמיתו של נחל הקישון המושמץ. במקום יש גשר קשתות מתקופת התורכים ששימש את רכבת העמק ונחל זורם עם הרבה פינות פיקניק שוות ביותר.

ככה רכבנו לאורך הנחל עד שהגענו למעיין אלרואי. זו פנינת חמד של ממש. נביעה ששימשה בעבר את מושב אלרואי והיום משמשת כפינת סתלבט אמיתית. יש שם מים צלולים לשכשוך, צל ואוויר טוב. כמובן שעצרנו. היו כמה דקות של התלבטות אם מי השכשוך שווים את הטרחה של ההתפשטות וההתלבשות חזרה. בשלב הזה אמיר כבר לא היה יכול להכיל את התשוקה לקולה זירו ופנה לתחנת הדלק הסמוכה והביא לנו משלוח של קולה 
וארטיקים ובכך קנה את מקומו בגן עדן לפחות לעוד שעה.
בסוף החלטתי שכן ונכנסתי לטבול בחלק המעט יותר עמוק של הבריכה. מים קרירים ומרעננים שהורידו את טמפרטורת הגוף ונתנו לא מעט אנרגיות. גם הקולה זירו עזרה, אין ספק. ככה נחנו שם כשעה בערך, יש אומרים שאפילו נמנום קל נרשם אצל חלק מהנוכחים. בסוף קמנו, חילקנו את עודפי הארטיקים שהביא אמיר לטף שבסביבה (בתמורה קיבלנו תותי עץ מתוקים מתוקים שקטפו מאיזה עץ קרוב) והמשכנו בדרך.

300 מטר אחרי הבריכה הגענו לתחנת רכבת העמק באלרואי, עוד צילום של קטר השבילים שלי עם קטר אחר והמשכנו.


חתכנו לכביש הגישה לכפר יהושע, משם בשבילי העמק עד הכניסה לפארק רמת מנשה (כמה פארקים ביקרנו היום!), שם חתכנו מערבה בשבילי הפארק לכיוון נחל השופט, עשינו כמה סיבובים בשבילים עתירי האבנים של רמות מנשה ויצאנו בכביש ליד עין העמק משם שלוש דקות בכביש עד לאוטו ועוד יום רכיבה משובח בא לסיומו.
כשהורדנו את הקסדות סיכמנו שלמרות שהיה חם מאוד, הרכיבה זרמה והחום לא ממש הורגש (חוץ מאשר באותה עלייה תובענית), שאיזור העמק מלא בפנינים ופינות מים ושנהנינו מאוד. אלי עדיין חייב לנו סיבוב לבאר אבל את זה נשמור לפעם הבאה.

(עוד תמונה אחת שאני אוהב ממעלול)

קצת נתונים:




קישור לאלבום התמונות של המסלול  



והסרטון

1.6.2012

מהגעתון למירון - טיול בגליל המערבי

אז יצאנו לגליל המערבי. זו בדיוק העונה המתאימה. האוויר שמגיע מהים עדיין נעים, יש הרבה ירוק בעיניים והאיזור מציע לא מעט נקודות עניין.
באימיילים שנשלחו טרום הטיול נכללו דיסקליימרים ואזהרות לרוב לגבי בעיות הניווט הצפויות, שערים חסומים ע"י חקלאים או צה"ל, העובדה כי במסלול משולבים קטעי כביש רבים, וכי אין יותר מדי אתגרי רכיבה במסלול מלבד צוקי גיתה. איכשהו כנראה שלא הצלחתי להעביר את המסר יותר מדי טוב כי לטיול יצאנו שישה: רון, עמירן, גיל, אלי, משה ואני.
ההצטרפות של רון ואלי ראויה להתעכבות מיוחדת. נפלאות דרכי האל אבל אני משוכנע שגם הוא בעצמו לא היה מצליח לצאת לטיול בבוקרו של יום נישואין (אלי) או באמצע חופשה בצימר בצפון (רון) ושניים אלו כן הצליחו. שאפו.

נפגשנו בקיבוץ געתון, רון משה ואלי הגיעו עצמאית ובזמן ואילו עמירן גיל ואני הגענו יחד באיחור של כמעט שעה בגלל שלל סיבות ותירוצים. התנצלנו רבות במקום, הנה עוד התנצלות אחת.
ככה התחלנו את היום עקום, אז גם גיליתי ששכחתי את תושבת ה GPS בבית ככה שהניווט המורכב ממילא באיזור הזה, קיבל עוד דרגת קושי. עד שהתארגנו עוד הספקנו לתת ייעוץ לגברת בת המקום שגם הבן שלה רוכב על אופנועי שטח רחמנא ליצלן. קשה להגיד שהרגענו אותה אבל לפחות היא הבינה שניתן לחצות את גיל 40 עם התחביב הזה, גם זה משהו.

יצאנו לדרך, את נקודת התחלת המסלול לא היה קשה למצוא, נחל געתון, המסלול הכחול שאנחנו כל כך אוהבים לעשות. 7 ק"מ של שבילים מהירים, עתירי אבנים שנותנים למתלים לעבוד ואם לוקחים אותם נכון זו פתיחה מוצלחת מאוד ליום רכיבה. כבונוס, הנחל מוצל ברובו ככה שבכלל כיף גדול.
משם המשכנו לכיוון מושב מעונה בשביל שהופך איפשהו לכביש. ניסינו לעלות לכיון הר אגר ומפעל המים המנדטורי ששם אבל בגלל האיחור בתחילת היום לא התעכבנו על זה יותר מדי והמשכנו לכיוון היציאה מהמושב. משם בכביש 89 מערבה כמה קילומטרים והתחלנו לרדת לכיוון מצפה הילה ואיזור המונפורט. בדרך עצרנו לנשום קצת נוף ירוק וכחול תחת איזה עץ.  המשכנו לרכב בשבילים קלים עד שפגשנו את דרך נוף "הילה-מנות". כדי שלא נשתעמם לגמרי בדרך הנוף (שהיא סלולה ברובה הגדול) ירדנו לכיוון נחל כזיב בירידה מדורדרת עד לנקודה שממנה מותר להמשיך רק ברגל, ראינו את זנבו של המונפורט יחסית מקרוב ומיד עלינו חזרה באותה הדרך ממש.  המשכנו בדרך הנוף ברכיבה נינוחה, עברנו את מושב מנות והמשכנו ממנו לכיוון מושב עבדון, משם המשכנו בשבילים מפותלים וכיפיים בכיוון כללי צפון עד שהגענו לקיבוץ מצובה



 בחיבור לכביש במצובה היה שער סגור שעובדי המטעים הסמוכים היו אדיבים מספיק בשביל לפתוח לנו. חצינו את הכביש ונכנסנו לתוך יער חניתה. שמה כבר עלה חיוך של ממש על פניהם של כל צרצרי האנדורו שכן יער חניתה הוא אוצר של סינגלים ואתגרי עבירות מסוגים שונים. אלי לקח יוזמה והוביל אותנו בסינגלים לסיבוב קצר של כרבע שעה שבסיומן עצרנו למים וסנדוויץ' באתר חומה ומגדל שביער. משם חזרנו חזרה לכביש 899 וטיפסנו בסרפנטינות ההדוקות שעולות לכיוון רמת אדמית והמשכנו עד ערב-אל ערמשה. לקחנו את השביל השחור היורד לכיוון נחל בצת וביקרנו בחירבת עירב הצופה אל הנחל.





מחירבת עירב התחלנו לרדת לכיוון חציה של נחל בצת ועלייה חזרה לכיוון מפגש מחודש עם כביש 899 בדרך פגשנו כמה שיפועים נחמדים אבל בסה"כ השביל לא מאתגר מי יודע כמה.

המשכנו עם כביש 899 עד קרוב למושב אבן מנחם שם ניסינו להיכנס לכיוון חרבת דור אבל השער הנעול בדרך גרם לנו לסוב על עקבותינו ולהתקדם לכיוון חרבת צונם, "העיר האבודה" שמתחבאת לה מתחת לסבך של עצי אלון ואלה, קיסוסית וער אציל.








מול מקום קסום שכזה נותרנו כמעט חסרי מילים וכששותקים, עדיף לעשות את זה על כוס קפה. אז עשינו קפה (רון עשה, מהאינסטרומנט). וישבנו שם קצת, לנוח. עשינו גם סיבוב רגלי בין השרידים. מקסים, לא פחות.




ביציאה מחרבת צונם נפרדנו מאלי, בכל זאת, יש לו יום נישואין על הראש. הוא חזר הביתה, אנחנו איחלנו מזל טוב והמשכנו לכיוון עמק עקרב.  


העמק משובץ חלקות חקלאיות של תושבי פסוטה השוכנת בקצהו והשבילים המובילים אליו ובתוכו זורמים לא רע בסה"כ.



מעמק עקרב יצאנו לכיוון נחל בירנית ואיתו התפתלנו לכיוון אלקוש.





מאלקוש המשכנו קטע קצר על הכביש ונכנסנו לשבילים לכיוון מתת ומשם קצת נגמרה הסבלנות וחתכנו לכיוון חורפיש, לתחנת הדלק שבכניסה המזרחית לכפר. השעה הייתה שלוש אחה"צ (האיחור מהבוקר שב להתנקם בנו) והחלטנו לרכב בכביש לכיוון ירכא על מנת להספיק את העלייה של צוקי גיתה, דובדבן ששמרתי לסוף המסלול. בצוקי גיתה ביקרתי לאחרונה ב 2004, אז אפילו מותק המיתולוגית של מוסי עלתה את העלייה עם קצת עזרה מידידים כך ששיערתי שנתאמץ קצת אבל לא נורא, התעמלות טובה אחרי כל הכבישים האלה.

התחלנו לטפס. ההתחלה הייתה רגועה יחסית, עלייה מתונה, שביל נוח, פה ושם אבנים שזורקות את האחורי מהקו אבל לא נורא. 
אחרי עיקול או שניים העלייה שינתה את אופייה באחת, צוקים אנכיים מימין ומשמאל וביניהם עלייה שמתפתלת וכדברי המשורר ואיש הרוח ר. רהב "רעה רעה רעה". מדרגות סלע, אבנים חופשיות, שיפוע מאתגר ואת כל הטוב הזה אנחנו פוגשים בשעה ארבע אחה"צ, כשכולנו כבר בלחץ זמן לארוחת השבת. 


המשכנו לטפס, עקב בצד אגודל, קריעה אמיתית, הזענו שמה לא מעט, היו הרבה מחשבות כפירה שנתמכו בעובדה שיש כביש שעושה את אותה הדרך בדיוק כמה מאות מטרים מאיתנו אז למה בעצם? אבל לא נשברנו, המשכנו להיאבק באבנים ועם הרבה מאמץ וזיעה הגענו למכשול שהצריך עבודת צוות על מנת שכולנו נעבור אותו. שמה שרפנו לא מעט זמן עד שהעברנו את כל חמשת האופנועים אבל כולם עברו.












אחרי שמשה עבר את המכשול הזה הוא המשיך לרכב קדימה לבדוק אילו עוד הפתעות מחכות לנו. ישבנו והקשבנו במתח לצליל הרציף של האופנוע. אם הרעש מפסיק מהר, זה אומר שיש עוד ברדק לפנינו. איכשהו שמענו את הצליל רציף לאורך לא מעט זמן והסקנו מזה שהקשה מכל מאחורינו. בינתיים ירד משה ברגל ודיווח ש"חוץ משתי מדרגות של חצי מטר, הכל בסדר עד למעלה" קשה להגיד שנרגענו אבל יאללה, אדומים ממאמץ ובלי אוויר בריאות המשכנו לרכב, התגברנו על כל מה שהיה בדרך והגענו לקצה העלייה. השעה כבר הייתה קצת אחרי חמש כך שלא התעקשנו להמשיך בשטח, הרוח ייבשה את הזיעה כשרכבנו כמה דקות בכביש עד לגעתון.

כשהגענו חזרה למכוניות והורדנו את הקסדות סיכמנו שהיה טיול "בסדר", לא יותר. ריבוי קטעי הכביש פגע בזרימה וגם הקושי היחסי של הניווט והשערים החסומים שנתקלנו בהם לא עשו את החיים קלים. בכל זאת שתי פנינים שהעלו לנו חיוך על השפתיים היו חרבת צונם וכמובן צוקי גיתה שהוגדרו בתור חוויה מתקנת לכל מה שקרה עד אליהם. בכל מקרה כמו תמיד החברותא נפלאה ומבחינה זו כיף גדול לטייל ביחד, לא משנה לאן. 

(עוד תמונה אחת של צוקי גיתה, הזענו שם מספיק בשביל עוד תמונה)







קצת נתונים:







הסרט, פרי עריכתו החכמה של רון






והצגת המסלול בגוגל ארץ