הפעם, לפני הכל, אני חושב שצריך לראות את הסרט. רון עשה פה עבודה מדהימה של צילום ועריכת המון חומר (שלושה ימים, שלוש מצלמות) והסרט מעביר בצורה מיטבית את מה שהלך שם. את גבבת המילים שלי תמיד אפשר לקרוא (או לא) אחר כך.
ולחדשות בהרחבה:
לפני כמה חודשים באו אנשים שקוראים לעצמם חברים שלי ואמרו לי בוא לרומניה. שאלתי מה יש שם ואמרו לי שיש יערות, הרים, מים זורמים וכל הטוב הזה מהווה רקע לא רע בכלל לסצינת אנדורו משובחת (כך לדבריהם) ששואבת את השראתה ממירוץ ה RedBull Romaniacs שנערך שם בסביבה.
הכל בסדר, אבל איך זה קשור אלי לא הבנתי. אם כבר דיסציפלינה של ספורט מוטורי, אני יותר מחובר לראלי מאשר לאנדורו (שזה במילים אחרות, אני מעדיף לשבת יותר מאשר לעמוד) וגם האופנועים שם הם קטומים 450, אף פעם לא התחברתי לכלי האנדורו האוסטרים האלו כך שלא ממש יצאתי מגדרי.
בסוף הלחץ החברתי עבד, גם אשתי שאיימה לבעוט לי בראש (פיזית!) אם לא אצא תרמה להחלטה, כרטיס נרכש, מקדמה הועברה ובמוצאי ראש השנה תשע"ג יצאנו לרומניה.
סה"כ היינו שמונה רוכבים. אריק , רון, אמיר, עמירן, גיורא, דן, לאון (פרש בודד מהשפלה שהצטרף אלינו) ואני.
תחזית מזג האוויר הייתה מעורבת, יומיים של שמש ויום של גשם, היה לנו גם ספק לגבי מזג האוויר בהרים מכיוון שהתחזית מדברת על סיביו, העיר שבעמק בין ההרים ולכן ארזנו מכל וכל. גם חליפות רכיבה רגילות, גם מעילי אנדורו, גם חליפות סערה. שיהיה. בשדה התעופה שקלו תיקי הציוד שלנו כ 20 ק"ג והציוד האישי האחר עוד 10 ק"ג נוספים, כל זה בשביל חמישה ימים.
יצאנו מנתב"ג באחת אחר חצות, טיסה קצרה מאוד, קצת יותר משעתיים ונחתנו בנמל התעופה הנרי קואנדה ב Otopeni, רומניה. שם חיכה לנו נהג אלמוני, העמיס את כולנו לתוך איזה ואן והתחיל בדרך הארוכה ארוכה ארוכה עד סיביו. היציאה מאיזור בוקרשט הייתה סיוט לא קטן, כבישים באיכות נמוכה מאוד, תנועה נגדית חזקה, על תאורה בוודאי שאין מה לדבר ואם נוסיף לזה את מצב העירנות המפוקפק שלנו אחרי לילה בלי שינה אפשר להבין למה לא ממש התלהבנו מהדרך. אחרי חמש שעות מפרכות במיוחד הגענו לסיביו, למלון אנה. שם פגשנו את קטאלין, הקודקוד של GoodTime Xtreme tours שמוציאים את הטיול הזה. הוא ליווה אותנו בתהליכי הצ'ק אין במלון וקבענו להיפגש שוב אחה"צ, אחרי שנתאושש.
אחר הצהריים קטאלין פתח שולחן שהיה בו בעיקר אלכוהול. בירת URSUS המקומית וצויקה, הלא הוא שיכר שזיפים מקומי מתוצרת בית שעוד ילווה אותנו בהמשך.כטוב ליבנו בצויקה הסביר קטאלין את תכנית הטיול לימים הקרובים ואח"כ הוציא אותנו לסיור תיירותי במרכז סיביו.
עיר יפה, אין מה לדבר, עם הרבה היסטוריה, הרבה מסעדות טובות ונהנינו להסתובב שם. את הערב סיימנו במסעדת בשרים טובה, עם עוד כמה בקבוקי URSUS שנכנסו למחזור הדם וספייריבס, המון ספייריבס.
השכמנו למחרת בבוקר, ואחרי ארוחת בוקר בריאה התארגנו ליציאה. יצאנו לרחבת החניה של המלון לשם התחילו להגיע האופנועים. רעש המנועים קצת עורר אותנו והכניס אותנו לאווירה הנכונה, היה יום יפה, שמש בשמים, לא חם. כל אחד בחר את האופנוע שלו. כסמנ"א ותיק אני קיבלתי את מספר 12 (תותחנים, נא לצחוק פה). אי אפשר להגיד שלא היו לי פרפרים בבטן. בסה"כ אני רוכב כבר מעל 15 שנים על אופנועים דו שימושיים כבדים יותר או פחות ופתאום פה גרזן שטח קשוח (יחסית) שאפילו לוח שעונים אין לו? מה עושים עם הדבר הצנום הזה? אבל לא היה הרבה זמן להתקשקש, אחרי עוד תדרוך קצר מהמדריך Radu , שנראה גם גרזן שטח קשוח בזכות עצמו (בלחש סיפרו לנו שהוא Track manager ברומנייאקס), הנענו והתחלנו לרכב.
מטבע הדברים לא יהיה פה סיפור דרך שמפרט כל ואדי וכל ג'בל גם כי זה לא מעניין וגם כי פשוט אין לי מושג איפה היינו. יצאנו מהמלון, ודי מהר התחלנו לטפס בהרים. רון ואני אפילו הצלחנו בשלב מסוים ללכת לאיבוד לשאר הקבוצה אבל נוהל הרכיבה היה כדלקמן: ראדו מוביל, בשבילים נוחים יחסית, פה ושם איזו עלייה שצריך קצת להתאמץ עליה אבל לא נורא. איפשהו ראדו עוצר ואומר את מילת הקסם Challenge שזה אומר שמולנו נמצא תוואי מאתגר שמי שרוצה למתוח את עצמו קצת יותר ינסה לעבור אותו.
האתגר הראשון התחיל בסינגל תלול בין עצים. אריק ניסה וסיים עם האופנוע על פי התהום. גם עמירן וגיורא ניסו, הצליחו קצת יותר.
האתגר הבא היה טיפוס גבעה שעל פניו נראתה נוחה יחסית, במיוחד עם מנוע 450 חזק כמו שיש לנו. בפועל היו שם לא מעט באמפים וגם כמה גזעים שהונחו לרוחב השביל שזרקו את אריק בהתעופפות מרשימה אבל לפסגה הוא הגיע. גם גיורא ועמירן נגעו בפסגה ואפילו דן הוכיח שלמרות שעברו שנתיים וחצי+שעתיים מאז שרכב בפעם האחרונה, את רוח הקרב הוא לא איבד.
אחרי שעה או שעתיים של רכיבה דבר אחד היה ברור, האופנועים האלו לא נוחים, אין להם לוח שעונים מסודר, הם גם עושים המון רעש...אבל איזה מכונת וויליז!!! רק צריך לחשוב על גלגל קדמי באוויר והוא כבר שם. יכול להיות שלא תמיד צריך את זה, יכול להיות שלמשימות האנדורו שעומדות לפנינו 450 זה גדול מדי, חזק מדי, כבד מדי אבל ראבאק, הוויליז! החיוך עלה על הפנים ולא ירד.
ולחדשות בהרחבה:
לפני כמה חודשים באו אנשים שקוראים לעצמם חברים שלי ואמרו לי בוא לרומניה. שאלתי מה יש שם ואמרו לי שיש יערות, הרים, מים זורמים וכל הטוב הזה מהווה רקע לא רע בכלל לסצינת אנדורו משובחת (כך לדבריהם) ששואבת את השראתה ממירוץ ה RedBull Romaniacs שנערך שם בסביבה.
הכל בסדר, אבל איך זה קשור אלי לא הבנתי. אם כבר דיסציפלינה של ספורט מוטורי, אני יותר מחובר לראלי מאשר לאנדורו (שזה במילים אחרות, אני מעדיף לשבת יותר מאשר לעמוד) וגם האופנועים שם הם קטומים 450, אף פעם לא התחברתי לכלי האנדורו האוסטרים האלו כך שלא ממש יצאתי מגדרי.
בסוף הלחץ החברתי עבד, גם אשתי שאיימה לבעוט לי בראש (פיזית!) אם לא אצא תרמה להחלטה, כרטיס נרכש, מקדמה הועברה ובמוצאי ראש השנה תשע"ג יצאנו לרומניה.
סה"כ היינו שמונה רוכבים. אריק , רון, אמיר, עמירן, גיורא, דן, לאון (פרש בודד מהשפלה שהצטרף אלינו) ואני.
תחזית מזג האוויר הייתה מעורבת, יומיים של שמש ויום של גשם, היה לנו גם ספק לגבי מזג האוויר בהרים מכיוון שהתחזית מדברת על סיביו, העיר שבעמק בין ההרים ולכן ארזנו מכל וכל. גם חליפות רכיבה רגילות, גם מעילי אנדורו, גם חליפות סערה. שיהיה. בשדה התעופה שקלו תיקי הציוד שלנו כ 20 ק"ג והציוד האישי האחר עוד 10 ק"ג נוספים, כל זה בשביל חמישה ימים.
יצאנו מנתב"ג באחת אחר חצות, טיסה קצרה מאוד, קצת יותר משעתיים ונחתנו בנמל התעופה הנרי קואנדה ב Otopeni, רומניה. שם חיכה לנו נהג אלמוני, העמיס את כולנו לתוך איזה ואן והתחיל בדרך הארוכה ארוכה ארוכה עד סיביו. היציאה מאיזור בוקרשט הייתה סיוט לא קטן, כבישים באיכות נמוכה מאוד, תנועה נגדית חזקה, על תאורה בוודאי שאין מה לדבר ואם נוסיף לזה את מצב העירנות המפוקפק שלנו אחרי לילה בלי שינה אפשר להבין למה לא ממש התלהבנו מהדרך. אחרי חמש שעות מפרכות במיוחד הגענו לסיביו, למלון אנה. שם פגשנו את קטאלין, הקודקוד של GoodTime Xtreme tours שמוציאים את הטיול הזה. הוא ליווה אותנו בתהליכי הצ'ק אין במלון וקבענו להיפגש שוב אחה"צ, אחרי שנתאושש.
עיר יפה, אין מה לדבר, עם הרבה היסטוריה, הרבה מסעדות טובות ונהנינו להסתובב שם. את הערב סיימנו במסעדת בשרים טובה, עם עוד כמה בקבוקי URSUS שנכנסו למחזור הדם וספייריבס, המון ספייריבס.
השכמנו למחרת בבוקר, ואחרי ארוחת בוקר בריאה התארגנו ליציאה. יצאנו לרחבת החניה של המלון לשם התחילו להגיע האופנועים. רעש המנועים קצת עורר אותנו והכניס אותנו לאווירה הנכונה, היה יום יפה, שמש בשמים, לא חם. כל אחד בחר את האופנוע שלו. כסמנ"א ותיק אני קיבלתי את מספר 12 (תותחנים, נא לצחוק פה). אי אפשר להגיד שלא היו לי פרפרים בבטן. בסה"כ אני רוכב כבר מעל 15 שנים על אופנועים דו שימושיים כבדים יותר או פחות ופתאום פה גרזן שטח קשוח (יחסית) שאפילו לוח שעונים אין לו? מה עושים עם הדבר הצנום הזה? אבל לא היה הרבה זמן להתקשקש, אחרי עוד תדרוך קצר מהמדריך Radu , שנראה גם גרזן שטח קשוח בזכות עצמו (בלחש סיפרו לנו שהוא Track manager ברומנייאקס), הנענו והתחלנו לרכב.
האתגר הבא היה טיפוס גבעה שעל פניו נראתה נוחה יחסית, במיוחד עם מנוע 450 חזק כמו שיש לנו. בפועל היו שם לא מעט באמפים וגם כמה גזעים שהונחו לרוחב השביל שזרקו את אריק בהתעופפות מרשימה אבל לפסגה הוא הגיע. גם גיורא ועמירן נגעו בפסגה ואפילו דן הוכיח שלמרות שעברו שנתיים וחצי+שעתיים מאז שרכב בפעם האחרונה, את רוח הקרב הוא לא איבד.
אחרי שעה או שעתיים של רכיבה דבר אחד היה ברור, האופנועים האלו לא נוחים, אין להם לוח שעונים מסודר, הם גם עושים המון רעש...אבל איזה מכונת וויליז!!! רק צריך לחשוב על גלגל קדמי באוויר והוא כבר שם. יכול להיות שלא תמיד צריך את זה, יכול להיות שלמשימות האנדורו שעומדות לפנינו 450 זה גדול מדי, חזק מדי, כבד מדי אבל ראבאק, הוויליז! החיוך עלה על הפנים ולא ירד.
הייתה עוד תקיעה של האופנוע של אריק, עוד נפילות פה ושם אבל בסה"כ היום זרם בכיף. חלק מהזמן היינו בסינגלים בתוך היער, חלק מהזמן בשבילים פתוחים יותר, קצת עליות קצת ירידות. כיף.
קצת לפני ארוחת הצהריים הוביל אותנו ראדו לעלייה מסולעת שלפי מה שסיפר נכללת כחלק ממסלול ההובי ברומנייאקס האחרון. רובנו עלה אותה כמו שצריך וחיכה לשאר עם מגדנות ותופינים בקצה העלייה.
עצרנו לארוחת צהריים במסעדה באתר סקי מקומי, היו שם בעיקר עוד שלוש או ארבע קבוצות מקבילות לנו. מרק גולש מהביל, ערימה גדולה במיוחד של צלעות ושאר בשרים והיינו מוכנים להמשך היום.
בחלק השני של היום התקדרו השמים וטפטופים קלים תפסו אותנו פה ושם. הגשם שהובטח הגיע אבל תכלס רכבנו בערך כשעתיים, בעיקר במגמת ירידה מההרים לכיוון סיביו כך שאתגרים גדולים לא היו שם וחזרנו למלון בסביבות שש בערב.
נחנו קצת, ביקרנו בספא המפואר (עאלק) של הגולדן טוליפ המקומי כדי להרפות מעט את השרירים. המסג'יסטית היחידה שהייתה שם התבררה ככזו שעתידה מאחוריה ולכן רובנו הסתפק ברביצה בג'קוזי החם. משם ארוחת ערב ולמיטות.
היום השני:
התעוררנו לבוקר גשום אחרי שגם כל הלילה הגשם ירד ודי חששנו ממה שעומד לפגוש אותנו. יודע צדיק נפש בהמתו וראדו לקח אותנו בשבילי היערות הצפופים איפה שקצת יותר קל להתמודד עם התנאים הרטובים.
היו קצת טיפוסים במעלות קצרים ומחליקים
והרבה רכיבה בתוך יער ירוק ירוק ורטוב רטוב. לפעמים נופלים עצים ביער (גם אם אף אחד לא שומע...) ואת הגזע שמונח לרוחב השביל צריך איכשהו לעבור. אז עברנו. איכשהו.
הרבה תמונות מהיום הזה לא היו בגלל הגשם שירד והפריע לצילום. באחת הפעמים שראדו הלך לקבץ את העדר היה קצת זמן לצלם. אז צילמנו.
בסוף שאר העדר הגיע והמשכנו בדרכנו. רגע לפני הפסקת הצהריים ירדנו ירידה בוצית תלולה מאוד וללא אחיזה בכלל. למזלנו הירידה הייתה בתוך סינגל חרוש לגמרי שפשוט קיבע את האופנוע בתוכו וגלשנו למטה כמו על מסוע (מנוע מכובה, הילוך משולב, שני ברקסים לחוצים והאופנוע מתקדם...) עד השביל הרחב.
עצרנו בפונדק דרכים להתאושש מהיום הקשה שעבר עלינו. פשטנו את הבגדים הרטובים ונכנסנו לאכול.
אחרי ארוחה לא רעה והחזרת הגוף לטמפרטורת עבודה יצאנו חזרה להתלבש ולהמשיך בדרך. היה קשה להיכנס לבגדים הרטובים שוב (למה לא הבאנו ספייר???), השיניים שיקשקו מקור כשהתחלנו לרכב אבל מהר מאוד הגוף חזר לתפקוד, לא הייתה ברירה. השבילים בקטע שרכבנו בו היו בוציים לגמרי, התנועה הייתה קשה מאוד וכמעט לא היה קשר בין פקודות ההיגוי לכיוון אליו נסע האופנוע. בידיעה שבינינו לבין סיביו יש 20 ק"מ ורק שעתיים עד החושך היינו מאוד מוטרדים.
לאט לאט איכשהו הקצב עלה ואפילו מצאתי את עצמי נהנה מהדרך. באחת הצמתים ראדו שאל אם נרצה להמשיך בשטח או בכביש וענינו שכמובן מהשטח, היה נדמה לי שראיתי עננה קטנה על הפנים שלו אבל לא הטרדתי את עצמי עם זוטות כגון אלו.
חצינו נחל ונכנסנו לתוך מתחם ממנו עלה שביל מפותל.
ראדו עלה לפתוח ציר. חזר ואמר שאפשרי. אריק עלה ראשון, אני עליתי אחריו ונתקעתי באמצע. אחרי עלו גם גיורא ועמירן שנתקעו מאחורי בשביל הצר. זה כבר הספיק לראדו, הוא סימן להסתובב וירדנו חזרה לציר הראשי, ממנו התחברנו לכביש לכיוון סיביו. בדרך אמיר עוד נתקע עם האופנוע ועלה באמצע הדרך לרכב התמיכה. אליו הצטרף גם גיורא שביים פנצ'ר בקדמי כדי לא לרכב בכביש. וכך בא לעולם שם התואר "גיורא" שיינתן לכל התחמקות מרכיבה בתואנת שווא (כך תשתמש במשפט: "וואללה, השמנדריק הזה, לא בא לו לרכב בחום אז הוא מספר לנו על בעיות בקרבורטור, עושה לנו גיורא.")
מכוסים בוץ, רצוצים, מותשים וחבוטים הגענו למלון. נחנו קצת ויצאנו לאכול במסעדה איטלקית טובה טובה. פירקנו שם ערימה של פיצות, קינוחים וכמובן גם ה Ursus זרמה כמים. מונית למלון והתרסקנו לשנת לילה.
היום השלישי:
ראדו (הראשון) נסע לבוקרשט ובמקומו הגיע ראדו (השני) מלווה בשני עוזרים (להלן ע' ראדו א' ו ע' ראדו ב'). היה יום יפה, שאריות הגשם מאתמול עדיין היו ניכרות אבל השמש זרחה בשמים ויצאנו אופטימיים לדרך. מוטרדים מעט מהבעת פניו הקשוחה של ראדו (השני) אבל לא נתנו לזה לקלקל את האווירה.
רכבנו דרך ארוכה יחסית במישור לפני שהגענו להרים. לא ממש התלוננו כי כל הדרך הייתה עמוסה בבאמפים ודיצ'ים שנתנו לאופנוע להפגין בצורה טובה מאוד את יכולות הווילי שלו.
משם נכנסנו קצת לסינגלים בהרים, לא אתגריים מדי אבל כאלו שדרשו קצת יותר להתנועע על האופנוע.
חצינו נחל ונכנסנו לתוך מתחם ממנו עלה שביל מפותל.
ראדו עלה לפתוח ציר. חזר ואמר שאפשרי. אריק עלה ראשון, אני עליתי אחריו ונתקעתי באמצע. אחרי עלו גם גיורא ועמירן שנתקעו מאחורי בשביל הצר. זה כבר הספיק לראדו, הוא סימן להסתובב וירדנו חזרה לציר הראשי, ממנו התחברנו לכביש לכיוון סיביו. בדרך אמיר עוד נתקע עם האופנוע ועלה באמצע הדרך לרכב התמיכה. אליו הצטרף גם גיורא שביים פנצ'ר בקדמי כדי לא לרכב בכביש. וכך בא לעולם שם התואר "גיורא" שיינתן לכל התחמקות מרכיבה בתואנת שווא (כך תשתמש במשפט: "וואללה, השמנדריק הזה, לא בא לו לרכב בחום אז הוא מספר לנו על בעיות בקרבורטור, עושה לנו גיורא.")
מכוסים בוץ, רצוצים, מותשים וחבוטים הגענו למלון. נחנו קצת ויצאנו לאכול במסעדה איטלקית טובה טובה. פירקנו שם ערימה של פיצות, קינוחים וכמובן גם ה Ursus זרמה כמים. מונית למלון והתרסקנו לשנת לילה.
היום השלישי:
ראדו (הראשון) נסע לבוקרשט ובמקומו הגיע ראדו (השני) מלווה בשני עוזרים (להלן ע' ראדו א' ו ע' ראדו ב'). היה יום יפה, שאריות הגשם מאתמול עדיין היו ניכרות אבל השמש זרחה בשמים ויצאנו אופטימיים לדרך. מוטרדים מעט מהבעת פניו הקשוחה של ראדו (השני) אבל לא נתנו לזה לקלקל את האווירה.
רכבנו דרך ארוכה יחסית במישור לפני שהגענו להרים. לא ממש התלוננו כי כל הדרך הייתה עמוסה בבאמפים ודיצ'ים שנתנו לאופנוע להפגין בצורה טובה מאוד את יכולות הווילי שלו.
משם נכנסנו קצת לסינגלים בהרים, לא אתגריים מדי אבל כאלו שדרשו קצת יותר להתנועע על האופנוע.
המשכנו לטפס בגובה ואיפשהו בגובה של 1200 מ' עצרנו להפסקת קפה. שלג בהרים שמולנו, שמש מחממת אותנו, עדר כבשים חוצה את האחו. פסטורליה.
אחרי הפסקת הקפה ראדו (השני) פתח קצת יותר מבערים והתחלנו לטוס בשבילים המלאים בוץ. כנראה שמאתמול להיום קרה משהו כי למרות הבוץ העמוק בשבילים, גזעי העץ הפזורים לרוחב המסלול והשלוליות העמוקות, טסנו כאילו אין מחר (והאמת שאין, מחר חוזרים...). למרות שלא ירד גשם, רובנו סיימנו את הקטע הזה רטובים. בין אם מהשפרצה עצמית, בין אם מהשפרצה של חבר טוב שראה את המצוקה והחום והתנדב לסייע ובין אם, כמו במקרה של עמירן, משחייה בשלולית בסגנון חופשי.
משם המשכנו בתוך נהר רדוד כמה עשרות מטרים ואת הדרך לארוחת הצהריים השלמנו בטיסה בגובה נמוך בשביל נוח יחסית שפה ושם הפתיע עם איזה באמפ מזדמן, לא יותר.
הגענו לארוחת הצהריים במלונית פסטורלית עם מארחת צבעונית.
גם האוכל היה לא רע. איזו מנה מקומית של "דבר אחר" ממולא בדברים אחרים.
אכלנו, נחנו ובינינו לבין עצמנו לחששנו שהשד אולי לא כל כך נורא וייתכן שבראדו (השני) למרות פרצופו הקשוח פועם בעצם לב של רוכב ראלי שרק רוצה לפתוח גז בשבילים פתוחים, לא יותר.
ביציאה מהכפר אמר ראדו (השני) שאנחנו נכנסים למסלול של הרומנייאקס, קטגוריית ההובי. לא ממש חששנו, זה היה בשעתיים האחרונות של הרכיבה שלנו אבל כמו שכל בוגר לבנון יודע "הפצמ"ר מחכה לסמ"ר" והשעות האחרונות הן תמיד המסוכנות ביותר ואנחנו נכנסנו למלכודת הזו בעיניים פתוחות.
פצחנו בעלייה סבירה בסינגל, שום דבר שלא עשינו קודם ובשלב מסוים הסינגל קיבל זוית קצת יותר בעייתית, גם הבוץ וכיסוי העלים על המסלול לא הוסיפו לאחיזה והתחיל קטע מעניין של נסיונות טיפוס. אריק עמלץ העליות עלה ראשון. היתר ניסו מספר פעמים. חלקנו הצליח וחלקנו (כמוני) זרק בשלב מסוים את האופנוע לאחד משני ה ע' ראדו בשאט נפש, שיעלו אותו הם.
אחרי שכל הפיאסקו הזה הסתיים אמר ראדו (השני)בזהירות שעוד מעט יש עוד עלייה כזו, רק יותר קצרה, רק שמונים או מאה מטר הוא אמר.
כרגיל, אריק עלה ראשון. אני עליתי אחריו וגם רון עמירן גיורא אמיר דן ולאון הגיעו. כולם עלו. בעצם כמעט כולם. כשאמיר עלה הוא סיפר לנו שאחד משני ע' ראדו נפל בעליה ושבר את הרגל. דן המג"ד מיד לקח פיקוד על הסיטואציה וירד ברגל לבדוק מה קורה. מהון להון התחילה סאגת חילוץ הפצוע שכללה הרכבתו בעלייה על הקטומ של ראדו (השני) וצרחות כאב בכל באמפ, סחיבת פצוע, כסא שבת ועוד ועוד. לאט לאט הוא חולץ עד לקרחת יער לשם הגיעו שאר הצוות.
קטלין והמכונאי הנאמן שלו, קריסטלו, העמיסו את ע' ראדו הפצוע בהרכבה על האופנוע שלו ולקחו אותו לרכב. אנחנו המשכנו עם ראדו (השני) עד למלון.
בדרך עוד טיפסנו עלייה אחת, שיישאר טעם טוב בפה.
למלון הגענו עייפים אך מבסוטים לאללה. פתחנו עוד פחית של Ursus, איך לא והצטלמנו בתמונת סוף מסלול.
ולמי שהגיע עד לפה אומר שאני חושב שסיכומים קצת מיותרים במקרה הזה. כמות המילים ששפכתי פה, התמונות, הסרט המשובח, כולם אומרים דבר אחד. היה ענק. או כמו שאומרת ג. יפית. זה כדאי! חווית רכיבה מהטובות שעברתי גם אם לא יושבת בול על פרופיל הרכיבה הטיפוסי שלי הרי שהשוני מהתנאים שיש לנו בארץ, ההתנסות באופנוע שאני לא מכיר, הצוות המקצועי ומעל הכל הרכיבה בחבורה המשובחת הזו עשתה חוויה יוצאת דופן.
וכן, הדרך חזרה לבוקרשט היתה סיוט, תודה ששאלתם.
משם המשכנו בתוך נהר רדוד כמה עשרות מטרים ואת הדרך לארוחת הצהריים השלמנו בטיסה בגובה נמוך בשביל נוח יחסית שפה ושם הפתיע עם איזה באמפ מזדמן, לא יותר.
הגענו לארוחת הצהריים במלונית פסטורלית עם מארחת צבעונית.
גם האוכל היה לא רע. איזו מנה מקומית של "דבר אחר" ממולא בדברים אחרים.
אכלנו, נחנו ובינינו לבין עצמנו לחששנו שהשד אולי לא כל כך נורא וייתכן שבראדו (השני) למרות פרצופו הקשוח פועם בעצם לב של רוכב ראלי שרק רוצה לפתוח גז בשבילים פתוחים, לא יותר.
ביציאה מהכפר אמר ראדו (השני) שאנחנו נכנסים למסלול של הרומנייאקס, קטגוריית ההובי. לא ממש חששנו, זה היה בשעתיים האחרונות של הרכיבה שלנו אבל כמו שכל בוגר לבנון יודע "הפצמ"ר מחכה לסמ"ר" והשעות האחרונות הן תמיד המסוכנות ביותר ואנחנו נכנסנו למלכודת הזו בעיניים פתוחות.
פצחנו בעלייה סבירה בסינגל, שום דבר שלא עשינו קודם ובשלב מסוים הסינגל קיבל זוית קצת יותר בעייתית, גם הבוץ וכיסוי העלים על המסלול לא הוסיפו לאחיזה והתחיל קטע מעניין של נסיונות טיפוס. אריק עמלץ העליות עלה ראשון. היתר ניסו מספר פעמים. חלקנו הצליח וחלקנו (כמוני) זרק בשלב מסוים את האופנוע לאחד משני ה ע' ראדו בשאט נפש, שיעלו אותו הם.
אחרי שכל הפיאסקו הזה הסתיים אמר ראדו (השני)בזהירות שעוד מעט יש עוד עלייה כזו, רק יותר קצרה, רק שמונים או מאה מטר הוא אמר.
קטלין והמכונאי הנאמן שלו, קריסטלו, העמיסו את ע' ראדו הפצוע בהרכבה על האופנוע שלו ולקחו אותו לרכב. אנחנו המשכנו עם ראדו (השני) עד למלון.
בדרך עוד טיפסנו עלייה אחת, שיישאר טעם טוב בפה.
למלון הגענו עייפים אך מבסוטים לאללה. פתחנו עוד פחית של Ursus, איך לא והצטלמנו בתמונת סוף מסלול.
ולמי שהגיע עד לפה אומר שאני חושב שסיכומים קצת מיותרים במקרה הזה. כמות המילים ששפכתי פה, התמונות, הסרט המשובח, כולם אומרים דבר אחד. היה ענק. או כמו שאומרת ג. יפית. זה כדאי! חווית רכיבה מהטובות שעברתי גם אם לא יושבת בול על פרופיל הרכיבה הטיפוסי שלי הרי שהשוני מהתנאים שיש לנו בארץ, ההתנסות באופנוע שאני לא מכיר, הצוות המקצועי ומעל הכל הרכיבה בחבורה המשובחת הזו עשתה חוויה יוצאת דופן.
וכן, הדרך חזרה לבוקרשט היתה סיוט, תודה ששאלתם.
We would like to say a huge "THANK YOU" to Catalin and his team Radu Brumar, Radu Iridon, Cristalo and the rest of the guys. thanks for the professional guidance and the support. It sure made our trip a great fun from start to end.
ואם בא לכם התיאבון, אנחנו יצאנו לטיול הזה בעזרתו של ווילי פרץ ופרטים נוספים אפשר לקבל אצלו ב 052-2786116 או לבקר אצל המארחים שלנו באתר. http://www.endurotrips.ro/index.php
גדול! איזה כיף חיים :)
השבמחק