טיולים לפי איזורים

31.1.2013

ערבה דרומית והרי אילת - הטיול של מפה 20


אז יצאנו לאילת. שוב. הפעם היינו נחושים. כלקח מהטיול הקודם הוגדרה מטרת הטיול  "להשלים את היום הראשון ולהגיע ללינה באילות". יעלה כמה שיעלה.  כרגיל, כשאנחנו בדרך לאילת, מזג האוויר יוצא מאיפוס. שטפונות, הצפות, כל הארץ נחלים נחלים והמדבר זורם גלים גלים. לא התפתינו לעצירות בדרך, היינו נחושים והצלחנו! תראו בסרט של רון:



ובמילים זה הולך בערך ככה:

טיול שבו אני משתמש במפה 20, הידועה גם בשם המפורש "הרי אילת" תמיד מרגש אותי. אנחנו לא עושים את זה הרבה, פעם בשנתיים שלוש. הפעם האחרונה שממש טיילנו שם הייתה ב 2010 (שבוע לפני ה-שטפונות שהיו שם, היינו צריכים לראות את זה מגיע) ככה שהגיע הזמן לראות מה השתנה שם.
היינו שישה: רון, אמיר, עמירן, גיל, אריק ואני.

את היום הראשון התחלנו בצומת שיזפון, בפונדק נאות סמדר. בד"כ פונדק דרכים מאובק, סוג של "קפה בגדד" על הדרך בין אילת לשום מקום. היום? היום הוא מפלט מפני הגשם, נקודת עצירה לקפה חם או אפילו מרק. הגענו לשם בגשם שוטף, הורדנו מהר את הציוד ומתחת לסככת כפות התמרים הדולפת התלבשנו והתארגנו. על הדרך עוד החלפנו כמה מילים עם אחד מקשישי האיזור שסיפר שגם הוא לא זוכר חורף כה גשום. 
מרחנו את ההתארגנות עד שהגשם פסק ויצאנו מיד אל ציר הנפט שעובר מאחורי הפונדק. אחרי מכת גשם מסיבית כזו כל המדבר מנצנץ ומבריק, מקצה לקצה.



רכבנו בציר הנפט בין ערוצונים זורמים, שלוליות וסתם בוץ. די מהר הגענו לראשו של מעלה גרופית.



 המעלה בזווית חדה יחסית אבל עם אחיזה מעולה בגלל הגשם שקצת איחד את הפודרה לכדי בוץ בר אחיזה. ירדנו בכיף. חלק אפילו הרהיבו עוז וחשבו על לעלות אותו שוב. אבל כבר סיכמנו שהיום לא מתגרים באף אחד. ממשיכים בדרך.

ממעלה גרופית המשכנו על ציר הנפט עד יטבתה. מילאנו דלק (למרות שלא צריך, המסלול קצר, אבל שיהיה) וחזרנו לציר הנפט, כק"מ חזרה והתחלנו טיפוס לכיוון מעלה שחרות.

לפני תחילת הטיפוס ראינו עץ הפוך. סיפרנו לעצמנו סיפור מרגש על עוצמת השטפונות שהיו פה לאחרונה אבל בהחלט יכול להיות שהעץ הזה כבר כמה שנים טובות ככה.








התחלנו לטפס את מעלה שחרות. האמת? שום דבר לכתוב עליו הביתה. פשוט לעלות וזהו. האתגר הגדול היה להישאר מחובר לכידון למרות רוחות הצד שאיימו להעיף אותנו לקיבינימט בכל פעם. בדרך צילמנו איזה מפל אקספרסיבי במיוחד.





ובראש המעלה עצרנו להתרשם מהנוף שמגיע במנות גדושות.



























לא רק נוף למכביר יש, גם רוח חזקה מאוד ומהר מאוד נמלטנו למטה אל כביש שחרות ופנינו ימינה, כ 4 ק"מ על הכביש והתחברנו לשביל השחור שרץ במקביל לגדר בסיס עובדה. 
עד עכשיו רכבנו בלי גשם אבל זה כנראה היה לוקסוס מוגזם. גשם החל לרדת ובשילוב עם השביל המהיר עליו רכבנו זה הרגיש כאילו סיכות של קרח יורדות מהשמים. עצרנו להתארגנות קלה, בעיקר באגף מסכות הפנים. עוד לא הגיע האישור לחליפות סערה.

עוד כמה ק"מ של רכיבה והגשם מתחזק. עצרנו שוב. הפעם גם חליפות סערה עלינו. זה כבר הספיק למלאך המלעון שישב עם היד על השיבר ומיד כשהתחלנו לרכב שוב הגשם פסק.  בירכנו על מה שיש ולא התלוננו על מה שאין.
ככה רכבנו עד באר מילחן שם עצרנו לעוד תמונה קבוצתית וחטיף.






אצל חלקנו המונח חטיף התייחס לפלאסק של רון שעבר בין הנוכחים. כל אחד שתה כדי צורכו ורק אריק שתה גם על חשבון הטיולים הבאים. כשהמשכנו לרכב, את מקומו של אריק על הכידון תפס החבר ג'וני ווקר, מקילמרנוק, סקוטלנד ושוב קיבלנו הדגמה חיה למשפט "אם שותים, לא נוהגים".

מבאר מלחן נכנסנו לנחל מתק. נחל מתק הוא, כשמו כן הוא. מותק של נחל. קצר מאוד, לא יותר מארבעה קילומטרים אבל השבילים שם מבוחבשים לגמרי, יש ערימות של אבנים מעניינות, חולות צבעוניים ושפע גיאולוגי כזה, הרבה זמן לא ראיתי.  רכבתי שם לאט לאט, עוצר לצלם ולהתרשם.

מנחל מתק עלינו לתצפית הר ברך. מבחינתי אחת הטוענות הרציניות לכתר התצפית היפה ביותר בארץ. אני זוכר עד היום איך נעתקה נשימתי בפעם הראשונה כשהגעתי לשם וראיתי את כל בקעת תמנע פרושה מתחתי ועד היום המקום חביב עלי מאוד. למרבה הצער, הייתה שם רוח מאוד חזקה ולכן צילמנו כמה תמונות והתקפלנו חזרה.

ועוד תמונה






























התייעצות קצרה ומסתבר שכולם שותפים לדעה שלי לגבי נחל מתק ולכן את הדרך חזרה עשינו שוב על בסיס הנחל ולא בצירים המתוכננים מראש. היה פשוט כיף. כך רכבנו חזרה עד לבסיס עובדה באותה הדרך ממנה הגענו, משם על הכביש כמה קילומטרים, עצירה קצרה במקדש הנמרים שסמוך לכביש וממנו לשביל שעובר בין דיונות כסוי. סיבוב קצר בין הדיונות ומשם חזרה ל נאות סמדר דרך נחל איה ונחל שיזפון. תמונות מהקטע שאחרי הר ברך אין, המצלמה שבקה, אבל דמיינו שמים כחולים, דיונות צהובות, פריחה ורודה של מצליב כלשהו ושבילים עתירי אבנים ששומרים שלא נתקרר. נכון שיופי?
הגענו לנאות סמדר בשעה ארבע אחה"צ, ארבע שעות אחרי שיצאנו לדרך. 105 ק"מ על השעון.
מאושרים מההישג שהצלחנו לסיים מסלול(!) חגגנו על צלחת מרק שעועית בפונדק. העמסנו ונסענו לאילות.

התמקמנו באילות, שכשכנו קצת בג'קוזי של המלון הסמוך ומשם המשכנו לארוחה עתירת כל מה שלא בריא בברביס, ההמבורגר הכי טוב שתמצאו באיזור הדרום ואולי אפילו בכל הארץ. לא מפספס הזדמנות לאכול שם.

יאללה, ליום השני.

בבוקר של היום השני נפרדנו מאמיר, יש לו "אירוע בכפר קיש". עלה על מטוס וחזר הביתה.
אנחנו עלינו על המטוסים שלנו ונכנסנו לנחל רודד. נתנו סיבוב קטן של גז פתוח בשבילים המהירים ששמה והסתובבנו שם עד דלא ידע. היה ממש כיף. התחלנו להקיף את אילת ממערב עוברים בשבילים מהירים מאוד ולאט לאט מקבלים עוד ועוד טעימות מהרי אילת



















השבילים נוחים והקצב מהיר, חצינו את המחצבות בואך נחל שלמה ובחוות הגמלים פנינו שמאלה ונכנסנו לנחל שלמה. בדרך גיל עוד הספיק להעלות זכרונות ממסיבות טראנס שהיו שם אבל היום אנחנו בטראנס אחר לגמרי. מהשבילים המהירים של נחל שלמה נכנסנו אל נחל רחבעם. קצת יותר צפוף, קצת פחות מהיר אבל נוף הרבה יותר מרשים. איפשהו שם לקראת החיבור עם הכביש יש עבודות תשתית מאסיביות. הרבה כלים כבדים היו שם. וגם טרקטורים ומשאיות.


חצינו את הכביש ומנחל שלמה יצאנו לכיוון הר שלמה. הדרך עולה בספק כביש משובש ספק שביל עד לפסגת ההר ומשם חזרה לכביש. המשכנו בכביש עד מחסום נטפים וירדנו משם לתצפית שמעל עין נטפים. שם עצרנו לקצת אוויר ונוף.

מעין נטפים המשכנו בשבילים במקביל לכביש 12 וגדר הגבול, לעיתים רוכבים על הכביש ממש ולעיתים על שבילים שרצים במקביל אליו עד שעצרנו לתצפית בהר חזקיהו.
נופפנו לשלום לשומר המצרי שמעבר לגדר והסתכלנו קצת מסביב. את העין צד שלט המקדיש את כביש הגבול ליאיר פלד, אותו אחד ממעלה יאיר (ים המלח) וגם דרך הפטרולים מניצנה עד אילת קרויה על שמו ומצבתו נמצאת בנחל סרפד. אין ספק שזה הרבה מאוד הנצחה למישהו שלא מוכר (באופן יחסי) בישראליות של היום. מגיע לו.

ההאמר הצהלי שהגיע בישר לנו שהירידה מערבה מכביש 12 אסורה ועלינו לעזוב את התצפית. עזבנו. המשכנו על הכביש והתחברנו לדרך הפטרולים הישנה המסומנת אדום. דרך זו, העוברת במישור סעיפים נראתה לי כשתכננתי את המסלול כ"רע הכרחי", איזשהו שביל סתמי שחייבים לעבור על מנת לעגל את המסלול. ובכן, אני יכול היום להבין למה קוראים למקום "מישור סעיפים". כשרכבנו שם השתחרר לנו הסעיף לגמרי. השבילים רחבים, מהירים, נוחים, עתירי שלוליות ופריחה מדהימה של מצליב ורוד כלשהו שמציפה את הערוצים. רכבנו שם בהילוך שישי עם מצערת עד העצר, 140 קמ"ש ומעלה ולמרות שאתגר טכני אין פה, המהירות הייתה בהחלט משהו ראוי לציון מבחינתנו.

ככה עפנו את דרך הפטרולים עד לחיבור עם נחל בטמים, שם התחלנו בעצם את הדרך חזרה. רצנו על נחל בטמים עד ראש מעלה סיירים. המצבה לזכר רס"ן יחיאל אמסלם עוררה אצל אריק זכרונות ממוטוטרקס הי"ד והוא נזכר איך פעם ב 2004 הייתה שם רמפה ראויה לשמה. חיפש ומצא אותה ונפתח סשן קפיצות לא רע. כולם (חוץ ממני) קפצו. אפילו גיל העיף את טונאז' המתכת שלו באוויר. 
כרגיל כשצריך אותה באמת המצלמה שלי לא מתפקדת והפעם העדשה הייתה מטונפת כך שתמונות ראויות לשמן מהקפיצות אין. תסתפקו בסרט.

כשחדוות הקפיצות חלפה לה התחלנו לרדת את מעלה סיירים בואך נחל עתק. רכבנו מעל הנחל עד שעצרנו מעל גבי עתק למנוחה קלה ובפלה. הגבים רטובים, לא ממש מלאים אבל גם זה נדיר לכשלעצמו.


















המשכנו בשבילים המהירים מאוד מנחל עתק לכיוון נחל רחם. הרגשתי טוב מאוד עם האופנוע ורכבתי מהר יחסית. איפשהו בכניסה לנחל רחם אריק ועמירן דנים בכמה מהר אני רוכב ובכך מזמינים לביקור את הדוד "נאחס". לדוד נאחס יש תכונה אחת שאפשר לסמוך עליה ב 100%, כשמזמינים אותו, הוא בא. וכך קרה שרגע אחרי שיחת החולין הזו (אותה אפילו לא שמעתי, רק סיפרו לי אח"כ)  התרסקתי במהירות לא גבוהה במיוחד אבל מכיוון שהרכבתי את הדוד נאחס מאחורי, איכשהו נפער חור במצח שלי ודיממתי כמו בקבוק של תותית בלי פקק שמישהו הפך.
החברים שהגיעו מאחורי פרקו את ערכת הע"ר שאני סוחב על הגב כבר כמה שנים, אירגנו חבישה א-לה אריק שרון בתעלה ב 73 וכך למרות שבהתחלה העסק היה נראה דרמטי, די מהר המשכנו בדרך.

מנחל רחם המשכנו דרך הבסיס הנטוש של באר אורה  וממנו משכנו דרומה די בקו ישר עד שנכנסנו לפנייה לכיוון עמודי עמרם. שם אריק וגיל יצאו לסיבוב רגלי ואני רון ועמירן נשארנו "לשמור על האופנועים".

מעמודי עמרם המשכנו בשבילים מהירים עד שהתחברנו לאיזור נחל רודד, מהבוקר. משם מהר מאוד לאילות ויאללה להעמיס. סה"כ 105 ק"מ שלקחו לנו פחות מחמש שעות עם הפסקות ובלי לחץ.
עוד עצרנו באילת כדי שאקבל טטנוס וחמישה תפרים במצח, כי אופנוען בלי צלקות, זה לא זה.
חצי שעה אחרי שסיימנו, גשם התחיל לרדת ואת כל הדרך כמעט עד חצבה עשינו בכביש הערבה בגשם שוטף כשכל הערוצים זורמים מסביבנו. נדיר.

סיכמנו שהיה טיול ראוי. שהרי אילת יפים שבא לבכות ושבפעם הבאה לא נספר לדוד נאחס שאנחנו בטיול.

ועוד תמונה אחת של מים במדבר.



קצת נתונים:



הצגת המסלול בעמוד ענן - היום הראשון



קישור לאלבום התמונות של המסלול