אנחנו רוכבים כשאפשר. את זה כתבתי כבר בטיול הקודם. הבטחנו שנגיע שוב לרמתניות, את זה כבר כתבתי בטיול שלפני הקודם. התוצאה של שני משפטים אלו שהשבוע נקבע טיול נוסף לרמת הגולן.אז מה אם התחזית דיברה על 38 מעלות בקצרין? אז מה אם היינו באמצע גל חום מהקשים בזמן האחרון? הקיבוץ דן באריכות ופה אחד החלטנו, נוסעים. נסתדר.
כדי להתגבר על החום, תוכנן מסלול לא קשה טכנית (ברובו) עם פוטנציאל לעצירת קירור מים בתדירות של בערך פעם בשעה. בנוסף נקבעה שעת התחלה מוקדמת יחסית כדי להינות מטמפרטורות הגיוניות לפחות בשעה הראשונה של היום.
לפני הכל, רון והסרטון.
ולסיפור החם:
כאמור נפגשנו בשעה מוקדמת יחסית וכבר לפני שבע בבוקר אריק ואני הגענו לאלמגור, שם פגשנו את רון וגיל שלקחו איזה צימר יום קודם כדי לחסוך את הנסיעה. על השולחן כבר הייתה ארוחת בוקר דשנה באדיבות גיל ותוך פחות משעה כבר היינו על גלגלים בדרך לנקודת ההתחלה, הציר הירוק שעולה אל בריכת המשושים בשמורת יהודיה.
הציר הזה מחורבש ומשובש, עתיר בולדרים ואבנים חופשיות יותר או פחות. בג'יפ הוא סיוט. בשבילנו, עם האנרגיות של הבוקר הוא זרם לא רע. מי שישב נענש מיידית אבל בעמידה, זה היה בעיקר כיף.
די מהר הגענו לשאריות השיירה הסורית מששת הימים, שם קיבלנו סקירה קצרה מאריק על היות הציר הזה נסתר מעיני התצפיות הצה"ליות מה שאיפשר לסורים לנוע בו בחופשיות עד שצה"ל סגר להם גם את הפינה הזו והשאיר את הגרוטאות בשטח למען ייראו ויראו. אריק גם ניסה להניע את אחת הגרוטאות אבל כנראה שיש דברים שאפילו הוא לא יכול להם.
ממשיכים בעלייה. הרבה פודרה בדרך, אבל פודרה מהסוג המדויק, כזו שמאפשרת דריפטים מדודים בפניות וגם תמונות לא רעות של עמוד ענן קטום.
רמת הגולן הקלאסית.
חיש מהר מגיעים לרמתניות,
בדרך אני מפתיע צבי שישב ללא מפריע בצד הדרך בהיתקלות מטווח קצר, לקח לו זמן להבין מה הוא רואה ולברוח, בערך אותו זמן שלי לקח להבין שמדובר ביצור חי ולא בפסל. נפרדנו כידידים.
ברמתניות עצרנו לסלט הפירות המסורתי. ובכן: האגסים עדיין קשים כמו אבן, עצי התאנה כבר רוקנו (צה"ל מתאמן) אבל ענבים בסגנון חמוץ מתוק דווקא היו. אז אכלנו ענבים. לא באנו להתלונן. (מי שיבוא בשבועות הבאים ייהנה גם מרימונים)בגובה של 800 מ' מזג האוויר נפלא, 27 מעלות ועוד פחות מזה בצל, יופי של בריזה אבל הצלחתי לשכנע את החברים להמשיך הלאה לכיוון עין זיוון, שם כבר 950 מ' גובה וזה יותר עדיף.
אחרי שתדלקנו בעין זיוון (בכל זאת, הדו"פ עושה את שלו) ישבנו בצל, פירקנו שתי חלות עם שמנת (ארוחת בוקר של פועלים, לפי רון) מהמינימרקט המקומי, קראנו עיתון ונחנו כאילו לא עשינו הפסקה רבע שעה קודם. אחרי לא מעט זמן הזכרתי לחברים שהמסלול לא יטייל את עצמו והמשכנו לרכב.
התחנה הבאה אמורה הייתה להיות עין מוקש, במקור שיערתי שלאחר שעתיים רכיבה בטוח נרצה לטבול קצת ולצנן את עצמנו אבל היה ממש נעים גם בלי הטבילה וגם החלה והשמנת בבטן אותתו שקפיצה למים זה לא בטוח משהו שיעבוד טוב עכשיו אז ויתרנו. הסתפקתי בלצלם את הקטומ מתכונן לקפיצת ראש. (הוא גם ויתר)
ביציאה מעין מוקש - צרות בגן עדן. המוס של גיל, שכבר בבוקר היה נראה חולה, החזיר נשמתו לבוראו ובהיעדרו של נועל צמיג מסתובב הצמיג על הג'אנט מה שמייצר חוויות היגוי, תאוצה ותאוטה מעניינות במיוחד. האמת? מפתיע, אחרי פחות מ 30 שעות. כנראה מדובר היה במשהו שנולד דפוק.
אבל לא נשברנו מהחום, אז נישבר מזה? התקדמנו קצת לכיוון הר בני רסן ובצילה של אחת הטורבינות עצרנו לנסות ולסדר.
ניסינו לקשור עם אזיקונים, אבל זה לא באמת החזיק מעמד יותר משני מטר קדימה.
גיל בחור קשוח והחליט שהוא ממשיך ככה, יהיה מה שיהיה (מה לא יהיה? ברקס אחורי לדוגמא, זה לא יהיה).
המשכנו לנוע על בסיס שביל הגולן. התוואי לא מרחם על אף אחד, גם לא על גיל. הרבה אבנים, הרבה באמפים וגיל רק מאותת כל הזמן שהכל בסדר ונמשיך. אז המשכנו.
בשלב מסוים התחלנו להרגיש קצת חום, זה הגיע עם הירידה בגובה לאיזור 600 מ', אז הכרזנו על עצירת בטיחות וצינון הגוף בעין ידידיה. את המקום אנחנו מכירים כבר הרבה זמן, עוד מהתקופה שאריק הצטלם שם לפוסטר של חוצה ישראל ולי סתם נכנסו מים לגרבים שהוצאתי אותם רק באילת.
מכירים מכירים, אבל זו פעם ראשונה שבאמת עוצרים שם. בפוקס הגענו בתפר שבין משפחה ברוכת ילדים אחת לשניה ויכולנו להתרענן בבריכה בשקט יחסי. לתשומת לב, כתוב שם שהמים קרים - הם באמת קרים!
התפננו לנו שם כמעט שעה, כשהתלבשנו, הקפדנו להרטיב את החולצות במים הקפואים וזה היה כמעט כמו להתחיל את היום מחדש. רעננות אמיתית. אריק, שתמיד מוכן ראשון, ניצל את הזמן לארגן לילדי המשפחה שהגיעה בוק תמונות על האופנוע שלו. יחסי ציבור טובים אף פעם לא הזיקו.
מעין ידידיה המשכנו בקו ישר דרומה. ציר מטריף עם המון באמפים, מקפצות וחציית מים נוספת.
באיזור צומת דליות גיל נשבר. הגלגל האחורי כבר לא מה שהיה, ההיגוי כבר לא קיים והאתגר פינה את מקומו לסכנה. נפרדנו ממנו והוא החל להתגלגל לאט לאט בכביש לכיוון אלמגור.
אנחנו המשכנו לקפוץ.
ולקפוץ.
ולקפץ.
כשהגענו לגבהים של 300-400 מ' החום כבר היכה במלוא עוזו. לוציפר כנראה לא הסתפק בחום הגיהינום ולחץ על כפתור הטורבו בתנור להעצמת האפקט. רצנו מהר בלי לעצור. לשמחתנו השבילים בקטע הזה היו נוחים יחסית ולמעט איזו ירידה מעט מאתגרת בדרך לכנף, הרוב היה רכיבה מהירה ורצופה.
את מעין דיר עזיז שפגשנו בדרך לא זיכינו בביקור מפורט אבל כדאי לדעת שזו עוד אופציית מים למי שחפץ. גם על בית הכנסת העתיק בכנף פסחנו, מאותן סיבות ממש, ירדנו מהר לכינרת, חצינו את הזאכי ועלינו לאלמגור בכביש. החום היה גיהינום אבל בצימר של רון וגיל יש בריכה שהייתה סיום ראוי ליום ראוי עוד יותר.
סה"כ רכבנו כ 120 ק"מ נוחים ומהירים בשש שעות ברוטו.
סיכמנו שגם פרה קשורה אוכלת עשב, טרקטור טוב חורש גם בבוץ ואפשר לרכב גם ב 38 מעלות.
ועוד תמונה אחת מעין ידידיה, התמונה של אריק מפעם (מפרגנות - הקרדיט לנזימה)
קצת נתונים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה